מי שלא מכיר לפחות אדם אחד בסביבתו שמתמודד עם בעיה של דחיינות – שיקום…. אף אחד לא קם? לא מפתיע אותי! דחיינות היא באמת אחת התלונות הנפוצות בקליניקה. אז אם כולנו יודעים על מה מדובר, בואו נדלג על שלב ההגדרות ונדבר על פתרון שעובד – פתרון הומאופתי.
הפתרון ההומאופתי לדחיינות מושתת על ההבנה שגם אם כלפי חוץ מאפייני הדחיינות של אנשים נראים דומים, השורש שגורם למאפיינים האלה להתפתח – שונה לחלוטין מאדם לאדם. במילים אחרות, הסיבה הפנימית שגורמת לאדם לדחות או להמנע מביצוע פעולה או מטלה שהוא מעוניין או צריך לבצע – משתנה מאדם לאדם. יעוץ שמתמקד בתכנון זמן יעיל יכול אמנם להקל על הסימפטומים ולשפר במידת מה את התפקוד. אבל כל עוד לא ניתן מענה לשורש הפנימי האינדיבידואלי שמייצר דחיינות אצל אדם ספציפי, הבעיה לא תוכל להפתר באופן מלא.
נעים להכיר, שמי רעות וגם אני מתמודדת עם דחיינות…
רעות היא אחת המטופלות שלי והיא נתנה את הסכמתה לחלוק איתכם את הדברים שסיפרה לי:
“איך נראית דחיינות אצלי? אם יש לי הגשה שמיועדת לעוד שבוע, לא אעבוד עליה כל יום קצת, אלא אדחה את כל העבודה לרגע האחרון. זה לא שאני לא רוצה להתחיל קודם. בכל יום אני מבטיחה שזהו – מחר אני מתיישבת. וכשמגיע מחר זה איכשהו מתגלגל ליום שאחרי. מיום ליום רמת הלחץ בתוכי עולה, השינה טרופה ובכל רגע רודפת אותי המחשבה ‘אני חייבת להתחיל לעבוד!’. המחשבה הזו מייצרת אצלי חוסר שקט, אפילו מחנק. אני מוצאת את עצמי אוכלת שטויות ומתפרצת על כל מי שבסביבתי. יום לפני מועד ההגשה כבר בלתי אפשרי לגשת אלי. רק בשלב הזה שאני כבר לכודה בפינה ללא אפשרות לברוח, אני מחייבת את עצמי להתיישב, עובדת בטירוף עד עלות השחר ושולחת את העבודה. ברגע ששלחתי אני מרגישה ריקה ומותשת.”
“מה שעוצר אותי מלהתיישב קודם היא המחשבה שהתוצאה חייבת להיות מושלמת. ותביני, מושלמת זה לא רק ברמה הכי גבוהה שניתן. מושלמת זה יוצאת דופן, חדשנית, מקורית, פנומנלית, זה WOW!
מה שהכי חשוב לי כאדם זה להיות ייחודית, שונה, אינדיבידואלית, מיוחדת. כל מה שיוצא ממני חייב להיות יוצא דופן. אחרת זה כלום. כישלון. ולא, זה לא מספיק לדעת בפנים שאני מיוחדת. חשוב לי לקבל הערכה והכרה ככזו. לכן כישלון הוא לא אופציה. אני מרגישה כלואה בלופ שאני שאני לא מצליחה לפרוץ. מצד אחד, הרף הכל כך גבוה שאני מציבה לעצמי הוא הכוח המניע שלי בחיים. הוא זה שמדרבן אותי למתוח בכל פעם את גבולות היכולת שלי, לקחת על עצמי פרוייקטים לא שגרתיים ולהנפיק משהו יוצא מן הכלל. מצד שני הוא גם זה שמשתק אותי בכל פעם שאני מנסה להתיישב לעבוד כשעולה המחשבה ‘מה אם הפעם אני לא אצליח?'”
דחיינות ניתנת לפתרון כשמטפלים בשורש
בטיפול הומאופתי מותאמת לכל אדם ואדם רמדי הומאופתית באופן אישי על סמך מכלול המאפיינים הייחודיים לו. ההתאמה האישית והמדוייקת הזו, כמו התאמה של מפתח למנעול, מחוללת שינוי פנימי עמוק ומייצרת מצב של איזון פנימי שבמהלכו מערך הסיבות שהובילו לתופעות הדחיינות (השורש) באה על פתרונה. כשהסיבה לדחיינות איננה קיימת עוד, המעצורים שחווה האדם הדחיין בכל עת שעמד בפני משימה – מוסרים. והתופעות שאפיינו את דפוס הדחיינות האינדיבידואלי שלו נעלמות.
השורש של כל אדם מורכב ממספר רב של משתנים. מטבע הדברים לא אוכל לערוך כאן ניתוח מלא של השורש של רעות. אלא אתייחס כדוגמא רק לאותם מרכיבים שעולים מתוך הקטע הקצר שצוטט. אל תמהרו לפתור את הבעיה של רעות בכך שהיא “פרפקציוניסטית”. עבורי כהומאופתית “פרפקציוניזם” זו מילה כללית מדי, אוניברסלית מדי, שיכולה לתאר הרבה אנשים. לכן אי אפשר להשען עליה כדי להתאים רמדי ספציפית. חשוב לזהות את התכנים הספציפיים של הפרקפציוניזם ותאמינו לי הם שונים לגמרי מאדם לאדם.
הפחד של רעות הוא לא שימצאו טעויות בעבודה שלה, גם לא אי עמידה בזמנים. הפחד הנורא מכל של רעות הוא שהעבודה שתגיש תהיה בנלית. היא לא זקוקה להכרה על כך שהיא נחמדה או חרוצה או אינטילגנטית. היא זקוקה לכך שהסביבה תכיר בה כפנומנלית: יוצאת דופן, חדשנית, מקורית, אחת במינה. זו איכות של רעות. משהו מהותי שמאפיין אותה, חלק בלתי נפרד ממי שהיא ומהאופן שבו היא פועלת בעולם. הרמדי שתותאם לה חייבת להכיל (בין מרכיבים אחרים שמאפיינים את רעות) את “הפנומנליות”. כאשר המטרה היא כמובן לא לשנות את האיכות הזו (זה גם לא אפשרי כי זה חלק מהטבע שלה) אלא רק למתן אותה. כי כרגע בהיותה איכות מוקצנת או לא מאוזנת, הפחד מלא לממש את הפנומנליות משתק אותה.
העלמותן של התחושות, המחשבות או התופעות המגבילות מייצרת מצב של רווחה (well being) כוללת. מחזירה לנו את החופש להתנהל, לבחור ולהחליט בהתאם לרצונות, לכישורים ולכשרונות שלנו ולממש באופן מלא את הפוטנציאל שלנו.
אפילוג: פנומנליות ללא דחיינות
רעות: “להגיד את האמת, לא האמנתי שזה בכלל משהו שיכול להפתר כי זה כאב שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל מאז הטיפול לא רק שאני מצליחה טכנית למצוא את הזמן לעשות את המשימות שלי ולפרוס אותן על פני היום, אלא אני מצליחה גם להנות מהביצוע שלהן. לפחות מהמשימות שקשורות להיבטים היצירתיים בעבודה שלי. עדיין חשוב לי להיות ייחודית ויצירתית, ושיכירו ויעריכו בעבודה שלי ככזו. חשוב לי לבלוט, אבל זה כבר לא מעכב אותי אלא מדרבן. אפשר להגיד שכל השיח הפנימי שלי השתנה. זה כבר לא פחד ‘מה אם לא אצליח להבריק הפעם?’ אלא אתגר מול עצמי לעשות את הכי טוב שאני יודעת ויכולה כרגע. מעניין שדווקא עכשיו נכנסת הרבה יותר עבודה. חוץ מזה, מכיון שאני פחות לחוצה, מערכות היחסים שלי השתפרו. בעיקר אני מרגישה שאני זו שמנהלת את הזמן ואחראית על הבחירות שלי, יש לי חופש להיות מי שאני וזה הופך אותי ליוצרת טובה יותר. ”
דחיינות? אל תתרגלו, תטפלו! ומהשורש….